הקשר בין סבתא שלי, השואה, הבחירה שלי באמהות ללא זוגיות וקבלה עצמית 

סבתא שלי הייתה אחת הנשים שהכי אהבתי.

בעיני היא הייתה אישה ממש מצחיקה, למרות שאם תשאלו את אבא שלי, שאותו היא גידלה, לא בטוח שהוא יסכים איתי :-), היה בה המון כח., כח פנימי כזה שלקח לי שנים אחרי שנפטרה לתרגם אותו למילה קבלה.

סבתא שלי קיבלה את החיים ואת המציאות כמו שהם, ויותר חשוב מזה בעיני, היא קיבלה את עצמה כמו שהיא, על כל הטעויות והחרטות שהיו לה בדרך והיה ניראה שתמיד היא מוצאת על מה לחייך. בסופו של יום, בעשור האחרון לחייה, כשהייתי שואלת אותה מה המתכון שלה לחיים, הייתה תמיד עונה לי בחיוך - תהיי אופטימית, תהיי שמחה, תהיי מרוצה ממה שיש לך ותוסיפי גם כמה אגוזים ביום וכוס מיץ תפוזים :-).  

לקח לי כמה שנים טובות להבין שללא הקבלה העצמית שלה, היא לא יכלה לחיות כך.

בשנת 1934, היא עלתה ארצה עם אבי מהעיר ליבאו שבלטביה. סבי חיכה להם כבר בארץ. הם הגיעו לתל אביב החמה בתקופת הצנע הלא פשוטה, חייתה חיים שלא הכירה ללא חשמל, גז או מים שזורמים קבוע בברז ואת האוכל הייתה קונה בתלושים מתוך הקצבה.  היה לה קשה ורע והיא רק רצתה לחזור הביתה, לחיים הנורמאליים, לבית ולמשפחה שהיו לה שם. כשהוריה ואחיותיה התעניינו בעלייה לארץ, היא הייתה משיבה להם שיש כאן ים של חול ואין מה לאכול. שיישארו היכן שהם כי כאן רע ושם הרבה יותר טוב.

היא גם הגדילה לעשות ובשנת 37 או 38 אני חושבת, היא לקחה את שני הבנים, הבן השני נולד בארץ, לביקור אצל משפחתה. היא רכשה כרטיס הלוך ושוב באוניה ונסעה. השמועה אומרת שהיא לא ממש תכננה לחזור לארץ, היא רשמה את אבי לבית הספר שם ואת כיתה א' שלו למד בליבאו.

אבל אז נכנסו הנאצים, ומכיוון שהיה לה כרטיס חזור באוניה עבורה ועבור הבנים, הם הצליחו לצאת ולחזור לארץ. היא ושני הבנים. שאר המשפחה שלה נשארה מאחור והנאצים לקחו אותם, כמו שהיא הייתה אומרת.

במהלך השנים היא לא הרבתה להזכיר את הסיפור ולדבר עליו, אבל בכל ערב יום שואה, כשהייתי מגיעה אליה והיינו מדליקות יחד 6 נרות נשמה, נר לכל מיליון היא הייתה מבקשת, רק אז הייתי שומעת ממנה בשקט בשקט ובמעט מילים, על החרטה והאחריות שלקחה על מות כל משפחתה.  אם רק הייתה אומרת להם כן, כשרצו לעלות ארצה.. אני זוכרת אותה מביטה בנרות הדולקים עם חיוך עצוב ואומרת : זה מה שיש מרבל'ה (כך הייתה קוראת לי), זה מה שיש. למרות הכל אנחנו כאן ואנחנו חיים.

ואני, במסלול חיי חווה וחוויתי לא מעט חרטות. כשהתחלתי את התהליך בדרך לאמהות, עסקתי בעיקר בהאשמה ובכעס עצמי על המקום והמצב בו אני נמצאת ואיך הבאתי את עצמי לנקודה הזו. היה לי קל להלקות, להאשים, לכעוס ולהתאכזב מעצמי, הייתי נוקבת. היום, אני יכולה לומר שהייתי ממש רעה לעצמי וחשבתי שבעצם היותי כועסת ורעה, אני לוקחת אחריות על בחירותיי.

בשלב מסויים הבנתי שהמחשבות האלה רק מעמיסות עלי משקל ומקשות עלי להתקדם בתהליך.

מצאתי את עצמי חושבת לא מעט על סבתא שלי ומה הייתה אומרת לי לו הייתה כאן, ומתוך כך הבנתי שהיא הדוגמה שלי לחיים עם חרטה וצער. הבנתי שללא קבלת המציאות כמו שהיא, וקבלה שלי אותי כמו שאני, אני לא ממש אוכל להתקדם בתהליך, וזה מה שעשיתי, לקחתי את סבתי איתי לתהליך ויצאתי לדרך, לימדתי את עצמי לקבל את אותי בדיוק כמו שאני. הזכרתי לעצמי יום יום וגם היום בסדר לטעות ובסדר להתחרט, אבל זה גם בסדר גמור להמשיך לקבל ולאהוב את עצמי ולהמשיך בדרכי. אין ספק שזה משנה את חוויית הדרך ומשנה חיים בכלל.

אני שומעת לא פעם את אותו השיח הפנימי הקשה, הנוקב, הכואב והמאוכזב מלקוחות רבות המגיעות אלי, ומאושרת לראות נשים שבתהליך קצר מצליחות לשנות את המוזיקה והשיח הפנימי ומתחילות לקבל את עצמן כמו שהן ולראות את עצמן ואת הדרך באור חיובי יותר וכך קל להן ונעים יותר לצעוד. יחד עם עצמן, עם חרטות העבר והתקוות לעתיד.. 

תהיו אופטימיות, תהיו שמחות, תהיו מרוצות ממה שיש לכן.

תהיו טובות לעצמכן